משחק השיאים

זה התחיל בבית ספר יסודי וזה המשיך בתיכון.
גם באוניברסיטה ובצבא… וזה ממשיך עד עצם היום הזה

המשחק ידוע, שאלה ותשובה:

כלב מחפש פינה לחרבן בחדר עגול.

להתגלש על סכין גילוח ובסופו קערה מלאת אלכוהול.

לחרבן מול הדלת של בית ואחר כך לצלצל ולבקש נייר טואלט.

להשתין מחלון של קומה רביעית ולרדת עם דלי למדרכה
(צריך להגיע בזמן לאסוף את כל השתן בלי להרטיב את המדרכה)

זה אמור להיות מצחיק… אך בשנים האחרונות התחלתי לחשוב שהתשובה לא חייבת להיות מצחיקה, היא יכולה להיות מלמדת (או מצביעה על משהו שיגרום לשומע התשובה לחשוב בצורה שונה מהרגיל)

מה שיא החוצפה?

שיא החוצפה זה לקבוע ככלי שיחה, קודם אני מדבר ואתה לא מפריע לי ואחר כך אתה מדבר ואני לא מפריע לך.
עד כאן זה נשמע מעולה, התחשבות הדדית זה טוב, הקשבה זה מעולה…
עד שבשלב כלשהו מהשיחה החוצפה מתפרצת.
אחרי שאתה שומע כמה טעונים שבעיינך שגויים ומגיע תורך לדבר הצד השני אומר:
יש לי דברים יותר חשובים לעשות, חוץ מזה שמעתי אותך מספיק
אם זה לא שיא החוצפה אשמח לשמוע אם למישהו יש דוגמא יותר טובה.

המשך יבוא….